ברשומה הזו אני רוצה להציע מסלול טיול. אנחנו חיים בארץ עם הסטוריה מדהימה מה יותר נכון מלקחת את הילדים ולהראות להם את המקומות.
מסלול הטיול מפורט באתרים רבים. כאן אני מציעה רעיון לפעילות עם הילדים בזמן הטיול.
אגדה קצרה המצורפת בהמשך – המעבר מליקוט מזון לגידול מזון. ואחר כך חיפוש מיני בר של צמחים תרבותיים (חיטה וכרוב).
ההכנות לא צריכות לקחת יותר מעשר דקות. הדפסה של הסיפור ותמונות של הצמחים (יש כאן או בקישורים המצורפים). אפשר כמובן גם להוריד לטלפון. מפתיעה לראות איך חמש דקות של סיפור ששמעו בטבע, על מקום או על צמח מסויים נחרט לילדים שלנו בראש הרבה יותר מעשרים סיפורי לילה טוב.
הקדמה להורים:
המהפכה החקלאית הייתה לפני כ – 11 אלף שנה. לפני אלפי שנים חיו כאן, במקום בו היום ארץ ישראל שבטים של האדם הקדמון. שבטי לקטים וציידים שהגיעו במקור מאפריקה ונדדו צפונה. לפי המקורות החקלאות החלה בדיוק כאן באזור הסהר הפורה – ארץ ישראל, ירדן סוריה לבנון.
שמורת הטבע – נחל מערות מסלול טיול בין מערות האדם הקדמון. הוראות הגעה ומסלול טיול אפשר לראות בקישור.
לפני הטיול הדפסתי (אפשר גם להוריד לטלפון) את הסיפור המצורף. הגענו לשמורה טיפסנו למערה ושם קראנו את הסיפור.
בדרך חזרה חיפשנו מיני בר של צמחי תרבות כגון כרוב וחיטה –
ניתן לחפש בצמחיה את מיני הבר מהם התפתחו מיני התרבות הידועים לנו. בקישור לנחל המערות יש תמונה של כרוב כרתי, ממין הבר של הכרוב פיתחו את הכרוב כמובן אך גם את הכרובית והקולורבי.
חיטת הבר גם היא התגלתה בארץ ישראל ע"י האגרונום אהרון אהרונסון (כן ההוא מ – ניל"י) בראשית המאה הקודמת.
ניתן לאסוף גם שיבולים של חיטה (למרות שסביר יותר להניח שאלו נוצרו מזרעים של מיני תרבות שעפו לשדה).
(פיקניק הכולל את מיני התרבות שהזכרתי, אותם תלקטו מראש בסופר השכונתי יכול לשכנע גם את הילדים הסרבניים ביותר לטעום לפחות).
אפשר לתת הסבר קצר על ההבדלים בין מיני הבר לתרבות – זה כבר נושא לרשומה חדשה, אבל בגדול מיני התרבות גדולים יותר, ויותר קל לאכול אותם . אחרי אלפי שנים בהם האדם בחר מאוכלוסית הצמח את הפרטים שהתאימו לצרכים שלו.
המהפכה שהתחילה את התהליך, זו שמאפשרת לנו לבחור את המזון שמתאים לנו מתוך מגוון עצום מסודר בשורות בסופר ממוזג, היא המהפכה החקלאית. כמו כל דבר טוב שקרה לאנושות גם את המהפכה הזו, לדעתי, עשתה אישה.
נסו לדמיין את החקלאי הראשון עובד בשדה מגדל צמחים, נכון הוא הכי גבר בעולם. אבל מה לעשות שבעולם הקדום מי שעבד בליקוט ואיסוף אותם הצמחים בדיוק היו הנשים. בניגוד לדמויות פורצות דרך בהיסטוריה, לא בטוח שהיא הייתה גם מוכשרת במיוחד. הרבה יותר סביר שמדובר בבחורה עצלנית במיוחד, או מוגבלת בתנועתה שלא רצתה או יכלה להסתובב כל היום וללקט מזון.
הסיפור הבא (הרבה דמיון – מעט עובדות) מספר את סיפורה של החקלאית הראשונה. ממש לא התכוונתי לקרוא לה חווה – הכי נדוש בעולם – אבל זה ממש מתבקש.
הסיפור:
הסיפור שלנו מתחיל לפני אלפי שנים, כאן, בדיוק במקום בה היום ארץ ישראל .
חווה נולדה למשפחה של נוודים. כולם בתקופה שלה, תקופת "האדם הקדמון", היו נוודים. הם חיו בשבטים ,שבטים הנודדים צפונה בחיפוש אחר מזון. הגברים עסקו בציד. הנשים היו הולכות בשדה ומלקטות צמחים אכילים. בערב קצת לפני שקיעת החמה היו חוזרים למחנה, מתאספים סביב המדורה ומחלקים ביניהם את השלל. בכל יום היה נבחר ה"מצטיין" של השבט, זה שהביא את כמות המזון הרבה ביותר והוא היה זוכה לפינוק של מנה גדולה במיוחד.
בשנה בא מתחיל סיפורנו משהו קרה לשבט של רבקה. בפעם הראשונה בחייהם הם ראו הר לבן. ההר המושלג נראה כמו הר קסום. היה אפשר ממש לאכול את האדמה שלו. היא נמסה בפה והשאירה טעם נהדר. צריך לזכור כי הנוודים הגיעו מיבשת אפריקה החמה והייתה זו הפעם הראשונה בה נפגשו עם הר שכזה. אבל מהר מאוד החגיגה נגמרה והקור השתלט על כל החושים.
לראשונה נאלצו בני השבט לחזור חזרה דרומה בדיוק לאותו מקום ממנו באו. המבוגרים בחבורה נראו מודאגים. חווה לעומתם הייתה מאושרת. נמאס לה ללכת כל היום. היא רצתה לעצור קצת ולנוח.
חווה הייתה נערה צעירה, בדיוק בשלב בה ילדה הופכת לאישה. היא הייתה בחורה יפה וחסונה. לחוה הייתה חולשה גדולה במיוחד לטפח את עצמה. היא מצאה פרי עם קוצים עדינים אתו הקפידה לסרק יום יום את שערה. טקס הברשת השערות היה ארוך וקבוע. מתחילים בשערות ראשה, ולאחר מכן בהדרגה עוברים לידיים לרגליים לגב ולחזה. כי מה לעשות, האישה הקדומה הייתה שעירה בדיוק כמו האדם הקדמון.
בבוקר שלאחר החזרה למחנה מההר המושלג חווה החליטה שהיא צריכה להיות יפה במיוחד. היא הייתה כל כך מרוכזת בטקס שלא הבחינה באחיותיה לשבט שיצאו לשדות ללקט מזון. שסוף סוף סיימה היא הבחינה שהשמש כבר במרכז השמיים. עוד זמן קצר כולם יחזרו. שוב יכעסו עליה ויקראו לה עצלנית. היא שוב לא תכנס לחלוקת המזון. חווה כבר דמיינה את עצמה הולכת לישון רעבה ואז נזכרה במחבוא.
פעם מזמן היא מצאה שיח גדול במיוחד של הצמח האהוב עליה. היא אספה כמות גדולה של גרגירים. למרות שידעה שחייבים להביא הכול לשבט ולמרות שידעה שאסור לטעום היא לא התאפקה. ולא רק שטעמה. היא החליטה להחביא חלק בשדה שמעבר לנחל. זה שרק לה היה אומץ לעבור את קורת העץ שחצתה את הנחל השוצף. השדה המוסתר שמאחורי החורשה.
שם בשדה העזוב היא החביאה את הגרגירים שמצאה. בקבוצות קטנות. בתוך האדמה. שלא יראו שלא יגלו. את הבורות היא סימנה בשברים של ענפים אותם תקעה באדמה, זה היה הסימן הסודי שלה.
הדרך למחבוא הייתה מסוכנת אבל קרובה. חווה החליטה לנסות את מזלה – אולי בכל זאת היא תהנה היום מארוחה טובה, היא חייכה שנזכרה בטעם הגרגירים. היא עברה בזריזות דרך קורת העץ לצד השני של הנחל. עקפה את חורשת השיחים. בדרך היא מצאה קצת עשבי מאכל כאלו לנשנוש מהיר בזמן ההליכה.
כשהגיעה לשדה הבר הוא נראה שונה מהפעם הקודמת. במקום מרבד הפרחים אותו ראתה בפעם הקודמת העמק היה מכוסה כולו בשיחים. שהתקרבה התגלה לשמחתה כי אלו השיחים של הצמח האהוב עליה. חווה ממש רצתה להודות לאלוהים באותה הדקה, אך מה לעשות שהשם יתגלה לבני האדם רק אלפי שנים מאוחר יותר. באין למי להודות היא סתם חייכה חיוך מטופש, התנפלה על שיח הגרגירים ואכלה ואכלה ואכלה.
שסיימה לאכול היא אספה משיח אחד את כל הגרגירים שהיו עליו וחזרה למחנה. לשמחתה לא רק שבנות השבט לא שמו לב שנעלמה כל היום היא אפילו זכתה להיות המצטיינת של היום וזכתה למנה גדושה במיוחד. מאושרת ועם כאב בטן שכבה לישון ונרדמה.
כמובן שחווה לא יכלה ללכת לשדה שלה כל יום מבלי שיתגלה, אך פעם בכמה שבועות היא הייתה הולכת לשדה, אוכלת קצת מהגרגירים, מחביאה חלק במחבואים קטנים באדמה ומביאה חלק לשבט. בנות המחנה חשבו שהיא ממש בעלת מזל שכל פעם היא מוצאת עוד צמח של שיח הגרגירים הנדיר. הן לא גילו את המחבוא. חווה הייתה היחידה שהעזה לעבור לצד השני של הנחל.
המחבוא של חווה גדל כיוון ששיחי הגרגירים הביאו לה הרבה אוכל ובקלות היה לה זמן לחפש עוד עלים פירות וזרעים אכילים. את כולם החביאה בשדה שלה. בבורות קטנים. רק ליתר ביטחון לזמן שהגרגירים יגמרו. ואז הייתה הפסקה, מישהו מבני השבט ראה חיה טורפת מסוכנת במיוחד וכל הבנות הצעירות היו חייבות להסתובב בקבוצה, חווה לא יכלה לחזור לשדה שלה.
עברו מספר חודשים בהם ניסו זקני השבט לחשוב לאן ממשיכים לנדוד וכיצד עוברים את ההר המושלג. כשהגיע תקופת הנדודים הם ניסו שוב לנוע צפונה, ונאלצו לחזור שוב. הפעם הדבר היה מסוכן במיוחד. כבר שנתיים שהשבט באותו המקום ומלאי המזון בסביבה הלך ואזל. האיש הזקן של השבט, זה שהחליט, צמצם בהדרגה את המנות שחולקו. לא פעם הם היו הולכים לישון רעבים אחרי יום של חיפושים ללא הצלחה. מסעות הציד של הגברים הלכו ונעשו ארוכים יותר.
באחד הימים הודיע הזקן שנגמר המזון והם מבטלים את החלוקה. כל אחד שיחפש מזון לעצמו. חווה הייתה כל כך רעבה, אפילו טקס הברשת השיער היומי לא עניין אותה יותר. היא החליטה להתחמק ולבקר את השדה שלה. אולי שם במחבוא היא תמצא שוב משהוא לאכול. היא התחבאה מאחורי שיח עד שעזבו כולם את המחנה. ויצאה לדרכה.
המחזה שהתגלה לעיניה שהגיעה למקום היה מרהיב. שדה שלם מלא כל טוב, כל הצמחים שהכי אהבה לאכול גדלים כולם זה ליד זה. חווה הייתה חייבת לשתף, היא רצה בחזרה למחנה וקראה לכולם לראות את הפלא שמצאה. בהתחלה כולם מאוד כעסו עליה שהיא החביאה אוכל. אבל למרות זאת, בשנה הזו השדה של חווה הציל את השבט מרעב. בכל פעם שהיה מחסור היו הולכים לשדה וקוטפים מכל הצמחים. בהתחלה קראו לזה המקום של חווה, לאט לאט הוא הפך לסתם חווה.
החווה החקלאית הראשונה.
מקסים,חינוכי ומעניין